רבי אברהם דב מאבריטש השתוקק לארץ ישראל עוד בשבתו בחוץ לארץ. כאשר הגיעו לביתו שד״רים מארץ הקודש נהג לבקש מהם לספר על הארץ, על ערי הקודש ועל מעלותיה.
״אפילו אבניה מרגליות״
באחת השבתות התארח בביתו שד״ר שסיפר ארוכות בשבח הארץ. לאחר שתיאר את ירושלים ואת המקומות הקדושים, חתם את דבריו באמירה שאפילו אבני ארץ ישראל אינן אבנים רגילות אלא כמרגליות. הדברים נכנסו לליבו של הבת עין וחיזקו את החלטתו לעלות.
לאחר שכבר ישב בארץ פגש שוב באותו שד״ר ואמר לו כי הוא חש את קדושת הארץ, אך אבניה נראות לו ככל האבנים. השד״ר השיב: אבני הארץ אכן נוצצות כמרגליות — אך לא כל אחד זוכה לראות.
תפילה ששינתה את המבט
לפי המסורת, הבת עין נכנס לחדרו והתפלל בדמעות שיזכה לראות את מעלת הארץ. כעבור זמן הזמין את בני חבורתו לסעודה והודיע להם כי זכה לראות שאבני ארץ הקודש מאירות כמרגליות. הוא הוסיף שגם מי שאינו רואה זאת צריך לדעת שאין החיסרון בארץ, אלא ביכולת האדם לראות את קדושתה.